פָּיֶט // Payet

חורף אינו זמן טוב לסלט. הוא קר, בריא ודורש השקעה, בקיצור- כל מה שאני לא מחפשת בימים אפרוריים אלו. אבל מאיפה תבוא לי הויטמינה? לשם כך החלטתי לפתוח בקמפיין לשכנוע עצמי בעד הקח-פרי-ותהיה-לי (לחיצה על האימאג'ים השונים לאורך הפוסט תפנה אתכם לעמוד שלי בPolyvore , שם נמצאים הפרטים אודות הפריטים) : מלפפון. נכון, בלי מלח אין טעם לחייו, וחיי המדף שלו קצרים מנשוא. אבל הוא מתהדר במראה שכבות על סקאלת הירוקים, משימה לא פשוטה כלל אגב, כי בקלות יכל ליפול לצבעוניות הזויה. אבל הוא נותן לכל העסק לנשום עם נקודות זעירות של אור לבן, אז כל הכבוד לו באמת. עגבניה. היא לא בדיוק יודעת מי היא, וזה נוגע ללב. פרי או ירק, לאחרונה קשה למצוא אחת טובה ולא ספוגית, אבל כשיש זו חגיגה של ממש. תשאלו את אייל שני, על משקפיו המנומרות. ואם תהיו קשובים מספיק, העגבניה, על גבעוליה הנוקשים, תספר לכם שאדום וירוק עשויים לעבוד נפלא יחד.   בצל. אז מה אם הוא קצת בלינג-בלינג עם קומבינציית הזהוב-לבן שלו. מראה השכבות מעולם לא היה יותר טעים, גם אם ריחניותו מאתגרת במקצת. אבל כאן לא דייט ראשון, ולא נתקדם לשום מקום ...