Thank God It's Monday

היום יום שני, שזה אומר ששרדנו את שביזות יום א' (כולם כאן, כן?), ושעוד ניתן להציל את השבוע הזה ולעשות איתו משהו חוץ מפייסבוק, טוויטר ופינטרסט (למי שלא מכיר אנא חפשו בעצמכם, לא רוצה להיות אחראית להתמכרות הבאה שתאחז בזמנכם הלא פנוי). אז כל עוד השבוע הזה בחיתוליו, אני רוצה עדיין לרצות כמה דברים.

1. משקפי ראייה חדשות. אולי ירעננו לי את הפוינט אוף ויו, בעיקר אם הן חתוליות-ספרניות או עגולות-מנומרות, כמו אלו של אנגלו- אמריקן:

2. להיות יפה כשנח לי. כי "בגדינו צריכים להיות נוחים, נעימים ללבישה, כדי שנוכל לשכוח אותם מייד לאחר שלבשנום. בגד בלתי-מתאים, הדור מדי, או לא נוח, נוטה "ללבוש" את האדם שבתוכו, במקום להיפך" (אנציקלופדיה לנימוסין/ ברוך ברקאי, עמ' 196, אותו הזכרתי כבר כאן). ואף מילה על שמלות האוסקר מליל אמש. תראו איזה כיף לה זו:

3. מצלמה. שלא יחמקו לי, יברחו לי, יתנדפו לי רגעים בחמולות. רצוי כזו, אגב, בצבע מנטה לרענון הנשימה והנשמה.

4. לספור עד שבע (שזה העשר החדש). לפני שאני מתייאשת, מתבחבשת, מתכתשת ונוטשת.

    (1960) Jean-Luc Godard's A bout de souffle

5. לרוץ, ללכת, או לפחות לקום. אחרת איך אדע לנהור לתוככי המארניאדה של ה-8 במרץ בH&M עזריאלי?

6. לעשות צמה. כי היא אוספת את השיער, את המחשבות ונחה על הכתף בלי לדרוש מאום. מצאתי אחת מושלמת בפינטרסט:

7. וויקנד בג. תמיד רציתי כזה, שיהא מוכן, שמנמן ומזומן לחופשה הספונטנית שמחכה לי מעבר לפינה. ומחכה ומחכה. הנה אחד נפלא של ז'יל סנדר (עוד בימי רף סימונס, כלומר שבוע שעבר) מקולקציית סתיו-חורף 2011, ששייך בכלל למחלקת הגברים, אבל מי סופר:

8. לא להניח עדיין למלבושיי החורפיים ולהתאפק עם מלתחת האביב הבוהק מכל עבר על פלטת הפסטלים החלבית שלו, כי כה אמר מר ברקאי: "הגבר והאשה האלגנטיים אינם מקדימים ללבוש את בגדי-הקיץ ואינם מאחרים ללבוש את מלבושי החורף. אין זה יאה לאשה לצאת לרחוב בימי האביב הראשונים בנעליה הלבנות. כן אין זה הולם ללבוש חליפת-קיץ קלה, כשרוח סתיו נושבת". תראו את לארה סטון, איך היא מחכה בסבלנות לבואו של הקיץ עם סוודר גדל מימדים כבר מספטמבר 2010 בווג:

9. לסדר מגירות. כי אי אפשר יותר עם הבלאגן הזה, כאן לא ארכיון של עצמי. תראו את מישל ויליאמס, שגם לארכב היא יודעת בסטייל בקמפיין האביב של בוי. בנד אוף אאוטסיידרס: 

10. להשקיף מהמרפסת ולדעת שיום אחד כל זה יהיה שלי. או לפחות להשקיף מהמרפסת ולדעת משהו.

(Yasujiro Ozu's Late Autumn (1960